למה הייתי צריכה לנסוע לרומא כדי להבין ממה אני בורחת

לפני חודש לערך החלטתי להתחיל להשתמש בתוסף שנקרא פאמרל כדי להתמודד עם תופעות של גיל המעבר. כל יום אמרתי לעצמי שהיום הוא היום בו אתחיל לקחת את התוסף. אלא שיום…

קראי עוד >>

לפני חודש לערך החלטתי להתחיל להשתמש בתוסף שנקרא פאמרל כדי להתמודד עם תופעות של גיל המעבר. כל יום אמרתי לעצמי שהיום הוא היום בו אתחיל לקחת את התוסף. אלא שיום עבר ועוד אחד ושבוע וחודש ועדיין הקופסה סגורה ומונחת על המדף במטבח.

היום בעודי מתיירת ברחובות רומא נפל לי האסימון. הבנתי למה אני דוחה ודוחה וממציאה כל מני תירוצים כדי לא לקחת את התוסף. שהרי ברגע שאתחיל להשתמש בו תהיה זו הוכחה ניצחת שאני בגיל המעבר. כל עוד אני נמנעת, החיים ממשיכים כרגיל ומה שקורה לי הוא מקרי בהחלט. יש הרבה נשים, גם צעירות ממני, שמתקשות להירדם וקמות מזיעות מחום בלילה. או כאלה שמרגישות חסרות אנרגיה ולעתים עצבניות ומדוכדכות. אז גם אני. החיים הם לא פיקניק אומרים. לפעמים מרגישים לא נוח או לא טוב אבל רוב הזמן הכול בסדר. אז בשביל מה אני צריכה תוספים? תוספים נועדו לאלה שממש לא מרגישות טוב.  אני מרגישה מצוין.

אז זהו שלא ממש. לא תמיד. אני לא יודעת אם זו ההתרגשות מרומא שמבעבעת בי ומקשה עלי להירדם בלילה או שמה שקורה בארץ קורה לי גם ברומא. אני מסתובבת על צדי עוד ועוד ולא מצליחה להירדם. לפעמים אני נרדמת ואחרי זמן מתעוררת ומתקשה להירדם שוב. ברומא לא ממש חם ובכל זאת אני קמה מזיעה.

יום לפני שטסנו לאיטליה, אמרה לי חברה שעוקבת אחרי הפוסטים שלי שאולי כדאי שאקח אתי את פאמרל. כעסתי עליה ממש. שאלתי אותה על מה היא מדברת, בשביל מה אני צריכה את התוסף הזה ועוד ברומא בזמן טיול. היא משכה בכתפה ואמרה, "טוב, רק הצעתי…"

היום בהרהורי הכנים עם עצמי, ברגעים של יושר פנימי, אני יודעת לומר שהכעס שהפניתי כלפיה היה בעצם על עצמי. על זה שאני מכחישה ללא הרף ודוחקת הצידה את האמת הלא נוחה.

'זה לא מתאים לך', אמרתי. בדרך כלל אני מאוד ישרה עם עצמי ופתאום אני מכניסה פנימה מחשבות  ונועלת את הקופסה. מצד שני, עצם זה שאני כותבת את המחשבות הללו אומר שמשהו מתרחש בתוכי. המכסה הורם וההודאה על מה שעובר עלי מתנופפת החוצה. אז אם כבר שתפתי אתכן במחשבות הללו הגיע הזמן להודות בקול רם. הגעתי לגיל בו הגוף מאותת שמה שיכולתי לעשות פעם בקלות דורש היום יותר מאמץ. כמו מישהו בעל כושר שמטפס גבוה ומתקשה לנשום מחוסר חמצן. אז גם הגיל, שהולך ונעשה גבוה  יותר ויותר מקשה עלי לנוע בקלילות שהכרתי ודורש ממני יותר מאמץ. אלא שגם המטפס המנוסה שצעדיו הופכים איטיים יותר ויותר ונשימתו כבדה, גם הוא מגיע בסוף לפסגה ותחושת הסיפוק שלו ענקית. ככה אני רואה את גיל המעבר. אנחנו נשים מנוסות, בעלות יכולות ועוצמתיות אך ככל שאנו מתקדמות עם הגיל, קשה לנו יותר לנוע. הרגליים מתעייפות מהר יותר, האנרגיה נחלשת והשינה, נו השינה נקטעת מדי פעם. אבל אם נמשיך לנוע, לנסות להגיע לפסגות שנציב לפנינו, אזי ההרגשה תהיה מספקת ומשמחת.

ככל שאני מתקדמת בכתיבת הדברים אני משתכנעת שהם נכונים. גיל המעבר כשמו כן הוא. מעבר ממקום למקום. הוא לא בהכרח מצביע על ירידה או עליה הוא פשוט מעין מסדרון למקום אחר ומה שנעשה במקום הזה, תלוי רק בנו. נוכל להישאר ולא לעשות דבר או שנחפש פסגות לטפס עליהן ונקבע שיאים. ואם לעתים גם צריך יד שתעזור לנו – לתפוס את היד ולהסתייע בה בלי בושה.

זהו, השתכנעתי. ברגע שאני מגיעה לארץ, אפתח את הקופסה. אולי בזכותה אכבוש פסגות. בינתיים אמשיך לכבוש את רחובותיה היפים של רומא.

עינת ליפשיץ שם טוב, בת 59 נשואה, אם לשתי בנות בוגרות, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי. עסקה בתחום הטיפולי במשך שנים. בשנים האחרונות כותבת ספרים, מתעדת סיפורי חיים ובלוגרית. מטיילת בעולם, בעיקר במזרח וחיה על פי האמונה שמלווה אותה, שנשים יכולות להגיע להישגים ולהגשים את עצמן בכל גיל.

כללי