מה בעצם רציתי להגיד לעזאזל?

אתמול התקשרתי לחברה כדי לספר לה משהו חשוב אבל רק כאשר התנתקה השיחה נזכרתי שבכלל לא דיברתי אתה על מה שרציתי. וזה קורה לי כל הזמן…

פוסט ראשון מתוך הבלוג של עינת ליפשיץ שם טוב

קראי עוד >>

אתמול התקשרתי לחברה כדי לספר לה משהו חשוב אבל רק כאשר התנתקה השיחה נזכרתי שבכלל לא דיברתי אתה על מה שרציתי. וזה קורה לי כל הזמן. אני הולכת לחדר כדי לקחת משהו אבל עד שאני מגיעה לחדר, שוכחת מה בעצם רציתי לקחת. אני קובעת ליום המחרת משהו ולגמרי שוכחת מזה. איפה הזיכרון שלי לעזאזל? אז מה יקרה עוד חודש, חודשיים, שנה, חמש שנים, זה מפחיד.

הלכתי לרופא. החלטתי שאני מטפלת בבעיית הזיכרון. אבל במקום לתת לי תרופת פלא שתחזיר את כל הזיכרונות לראשי, הוא נענע בראשו הלבן ואמר, "תראי גברת שם טוב את צריכה להתרגל ולא להילחם בזה. בגיל המעבר קורים כל מני דברים וגם הזיכרון כבר לא משהו."

"אז מה," חקרתי, "עוד כמה זמן גם לא אזכור את עצמי?"

"אל תגזימי," ניחם אותי, "פשוט זה לא יהיה כמו שזה היה…"

עד לפני חמש שנים עבדתי כיועצת חינוכית. היו לי המון דברים על הראש. פגישות עם הורים, ילדים, אנשי צוות, סדנאות להכין ועוד המון משימות ואירועים. הכול תקתק כמו שעון שוויצרי חדש. ידעתי לאן ומתי ועם מי. התרוצצתי ממקום למקום, הייתי מלאת אנרגיה. והיום? היום אני מתעייפת מהר יותר. זה לא שאין לי אנרגיות, יש. אני עדיין רצה, קובעת ונפגשת אבל בערב אני נופלת שדודה ורק רוצה לשבת כמו זומבי ולבהות במסך המרצד.

לפני שבועיים בערך, הוזמנו לחגיגת יום הולדת של אחד החברים בחוף הים. אשתו הזמינה מישהי שתעשה לנו זומבה. התלהבתי.  אני אוהבת לרקוד ולקפץ במיוחד אם יש מוזיקה טובה ברקע. רקדנו וקיפצנו, שרנו עם המוזיקה, היה כיף אמתי. כשהמוסיקה פסקה הציע אחד החברים שנשחק שלוש מקלות. "נהדר," אמרתי, "אני מתה על המשחק הזה. בשכונה בה גדלתי היינו משחקים אותו כל הזמן."

הסתדרנו בטור. הילדים שהיו אתנו היו ראשונים ודילגו בקלילות מעל המקלות. כאשר הגיע תורי לקחתי נשימה עמוקה ודילגתי בדיוק כמו שעשיתי בילדותי. אלא שברגע שנחתי על רגליי חשתי כאילו התפרקו לי הברכיים. דידיתי באיטיות לכיסא שהיה על החוף תוך שאני מנסה להסתיר את חולשתי הגופנית. 'איזה בושות' חשבתי לעצמי.

"עינת, את באה? תורך…"

"אני אוותר…" עניתי, "חם לי מדי…"

אז זה מה שיהיה מעכשיו? חשבתי לעצמי כאשר כבר הייתי בבית. הרי אני מרגישה צעירה לגמרי, בא לי לטרוף את החיים. אני רוצה לנסוע, לבלות, לרקוד, לעשות עוד המון דברים. לא מיציתי את החיים עדיין, יש לי עוד המון תכניות וחלומות שאני צריכה להגשים. האם הגוף שלי ימשיך לאותת לי עד שאכנע לו ? ומה עם גלי החום המטרידים והיובש המרגיז ועוד כל מני תופעות מטרידות ובלתי רצויות? להיכנע להן? האם לשנות את אורח חיי בגללן?

כן ולא. אני לא מתכוונת לשנות בהרבה את התנהלותי. כנראה שמעל שלוש מקלות אפסיק לדלג וגם את חלום המרתון שפעם היה לי, אנטוש. אבל עדיין אני לובשת שמלות קצרות ומכנסי ג'ינס עם קרעים, אני רוקדת, מבלה, משתטה לעתים וחולמת ומגשימה. על זה אין לי כוונה לוותר לעולם.

והזיכרון?  מה בעצם רציתי להגיד לכן???

 

עינת ליפשיץ שם טוב, בת 59 נשואה, אם לשתי בנות בוגרות, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי. עסקה בתחום הטיפולי במשך שנים. בשנים האחרונות כותבת ספרים, מתעדת סיפורי חיים ובלוגרית. מטיילת בעולם, בעיקר במזרח וחיה על פי האמונה שמלווה אותה, שנשים יכולות להגיע להישגים ולהגשים את עצמן בכל גיל.

כללי