גם חולשות באות ממקום חזק

שני דברים השתנו אצלי מאז התחלתי לכתוב באתר של פמארל. הדבר הראשון קשור לשיחות שאני מנהלת עם החברות שלי. איזו פתיחות, איזה רצון לשתף. "מה קרה?" שאלתי אותן בפרלמנט האחרון…

קראי עוד >>

שני דברים השתנו אצלי מאז התחלתי לכתוב באתר של פמארל. הדבר הראשון קשור לשיחות שאני מנהלת עם החברות שלי. איזו פתיחות, איזה רצון לשתף. "מה קרה?" שאלתי אותן בפרלמנט האחרון שהיה לנו.

"נתת לנו לגיטימציה לדבר על זה." ענתה דווקא מישהי שרוב הזמן נמנעה מלדבר.

"האמת." אמרה אחרת, "ידענו שכולנו סובלות מאותו דבר, אבל לי לא היה אומץ להעלות את הנושא. כי אם לא הייתן משתפות פעולה הייתי יוצאת הזקנה היחידה בקבוצה."

צחקנו ופתאום האווירה נעשתה קלילה יותר. אפילו התבדחנו אחת על חשבון השנייה והפכנו את הקושי למשהו טבעי.

השיחה עם חברותיי והנושאים עליהם כתבתי עד כה, עוררו אצלי מחשבות ושאלות על הדימוי שלנו כנשים בחברה שאמורה להיות מודרנית וליברלית.

נראה לי שעד היום מצפים מאתנו להפגין חוזק ועמידות גם בימים כתיקונם וגם ברגעי משבר. הציפיה הזו חדרה עמוק לתוכנו עד אשר גם אנחנו מתקשות לחשוף חולשה, כאב או כישלון.

לפני כמה זמן אמרה לי הבת שלי שקשה לה לעמוד בציפיות שלי. "בציפיות? איזה ציפיות?" שאלתי אותה. "אף פעם לא אמרתי לך שאני מצפה ממך או שאת חייבת או שאתאכזב אם…"

"לא אמרת. אבל אף פעם לא ראיתי אותך נכשלת במשהו. תמיד נראה לי שהכול הולך לך בקלות ובגלל זה אני מרגישה שגם אני צריכה להיות כמוך…"

בוקס לפנים. אולי היא צודקת הבת הזו. ניסיתי לחשוב איך התנהגתי כאשר תקפו אותי גלי החום או שהיו לילות בהם הסתובבתי כמו סביבון חצי לילה מתקשה להירדם או שתקף אותי דכדוך שלא יכולתי להסביר אותו. אני זוכרת שכאשר שאלו אותי בבית אם הכול בסדר, עניתי מיד שכן. שזה רק גל חום קטן ועוד מעט הוא יעבור. ואז הייתי נכנסת למטבח ומתרחקת. למה לא יכולתי פשוט להגיד שאני מרגישה נורא וכרגע אני רוצה שיניחו לי. האם כל כך התרגלנו לתפקיד האם החזקה שכל חולשה תשנה את הדעה עלינו? ממה אנחנו פוחדות? האם אנחנו חוששות שפתאום יחשבו עלינו אחרת וכאילו האמת תצא לאור?

כמובן שלא כולנו ככה. אני עושה הכללה. אבל מבין החברות שמקיפות אותי אף אחת לא יזמה שיחה על איך שהיא מרגישה בגיל  המעבר. הן היו צריכות מישהי אחת שתפתח עבורן צוהר ותיתן לגיטימציה  לדבר ולהתלונן. כן, מותר להתלונן, להרגיש רע ולתת לעצמנו מקום של כבוד למרות כל אלה.

אחרי שהבת שלי אמרה לי את הדברים, הרגשתי רע אבל מצד שני הפכתי למודעת יותר. היום אני מלמדת את עצמי לא לחשוש להודות שקשה לי, שאני מרגישה לא טוב ואין לי כוח לעשות כלום. היום אני מאפשרת לעצמי יותר מאשר פעם, להגיד שנורא חם לי או שאין לי מצב רוח. או כל דבר אחר שפעם החשבתי אותו כחולשה.

התופעות של גיל המעבר לא פוסחות על נשים בכל העולם. זו תקופה מעצבנת ולעתים קשה. בואו לא נתכחש לה ואם אנחנו זקוקות לעזרה, לדרוש אותה ולהשתמש בכל מה שהשוק מציע לנו. בלי בושה!

וזה מה שמביא אותי לדבר השני. חייבת להודות, גם אם זה נשמע שיווקי, שמאז התחלתי להשתמש בפמארל, יש לי אנרגיות אחרות. אני פחות עייפה ומדוכדכת, יותר פעילה ולעתים קרובות שוכחת מהרגעים הפחות נעימים. לפני כמה ימים כשישבנו מול הטלוויזיה, אמר לי בעלי כבדרך אגב שנראה לו שגיל המעבר מאחורי.

"כן? למה?"

"כי את יותר רגועה ולא מטיילת בלילה"

מאיפה הוא יודע, חשבתי לעצמי. הרי ברגע שהוא מניח את הראש על הכרית העיניים שלו נעצמות ונפקחות רק בבוקר…

בנימה מחויכת זו אאחל לכן חברות אנונימיות יקרות, שתדעו לתת לעצמכן את הכבוד הראוי גם במצבי חולשה ודכדוך בלי בושה או מבוכה, אלא ממקום חזק ובטוח.

 

שלכן,

עינת

עינת ליפשיץ שם טוב, בת 59 נשואה, אם לשתי בנות בוגרות, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי. עסקה בתחום הטיפולי במשך שנים. בשנים האחרונות כותבת ספרים, מתעדת סיפורי חיים ובלוגרית. מטיילת בעולם, בעיקר במזרח וחיה על פי האמונה שמלווה אותה, שנשים יכולות להגיע להישגים ולהגשים את עצמן בכל גיל.

 

כללי