גיל המעבר: הפסקתי לפחד והתחלתי לדבר על זה

בפוסט הקודם סיפרתי על ההתלבטות שלי בנוגע לשימוש בתוסף פמארל ששכב אצלי שבועות ארוכים על השיש במטבח. ובכן, חזרתי מרומא היפה שם הבטחתי לעצמי שברגע שאני חוזרת אני נוטלת את…

קראי עוד >>

בפוסט הקודם סיפרתי על ההתלבטות שלי בנוגע לשימוש בתוסף פמארל ששכב אצלי שבועות ארוכים על השיש במטבח. ובכן, חזרתי מרומא היפה שם הבטחתי לעצמי שברגע שאני חוזרת אני נוטלת את התוסף. עברו כמה ימים בהם קרצתי לקופסה שעל השיש מרחוק, עד אשר החלטתי שזהו זה. הגיע הזמן להפסיק עם ההתלבטויות ולקחת את הכמוסה. הרי התחייבתי בפני עצמי ובפניכן והבטחות צריך לקיים.

עברו כבר ארבעה ימים מאז התחלתי ליטול את הכמוסות לגיל המעבר. הדבר הטוב שקרה הוא שאני לא חושבת יותר ומתלבטת. אני מכניסה לפי פעמיים ביום כמוסה וממתינה לימים שיחלפו כדי לספר לכן מה קורה לי.

בינתיים אני יכולה לשתף אתכן בהקלה שאני חשה מהרגע בו נטלתי את התוסף. אפשר לומר שבסך הכול אני לוקחת משהו שהוא טבעי ללא חומרים כימיים ומה כבר אפשר שיקרה, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שאני מכירה בכך שיש לי צורך להקל על תופעות הגיל. וזה לא דבר פשוט. הדחיה של לקיחת התוסף נבעה מהקושי להכיר בכך שהגעתי לגיל בו הגוף משתנה ולא ממש לטובה. השיער בורח מראשי, השינה מקוטעת, העור כבר לא נראה רענן וצעיר. זה לא פשוט להודות שהתופעות הללו אינן מקריות אלא תוצאה של גיל מתקדם. השבוע נפגשנו כמה חברות  ואחת פתאום אמרה תוך שהיא מושכת בעור הצוואר שלה, "יו…הצוואר שלי מקומט לגמרי." חברה אחרת אמרה, "את מדברת? תראי את העור שלי, דק ויבש כמו הנגב…" ואז השלישית בחצי כעס ענתה, "אתן מדברות? אני כבר לא ישנה חודשיים. אני מתחלפת אתכן ולוקחת את העור היבש והמקומט עכשיו!"

בדרך כלל אנחנו נמנעות מלדבר בחופשיות על המצב הפיזי שלנו. זה נשמע כל כך זקן. אבל ברגע שמישהי הודתה שקשה לה לקבל את המראה שלה, נפתחה שיחה כנה בה כל אחת מאתנו שיתפה את הבנות האחרות בתחושות ובמחשבות שלה על עצמה ועל הגיל. הסתבר שלכולנו קשה להכיר שתקופת הנעורים חלפה. הרי ממש לא מזמן עשינו המון דברים בלי לחשוב פעמיים. היו לנו כוחות ואנרגיות. מי בכלל חשב על איך שהעור נראה או מי דיבר על הזעה או גלי חום וכאלה. כשלא הצלחנו להירדם זה היה בגלל שבילינו עד מאוחר או שישבנו לפטפט עם חברות. ההכרה שהימים חולפים כל כך מהר והחוויות שחווינו הופכות לזיכרונות היא דבר שקשה לקבל. חוסר ההתאמה בין התפקוד של הגוף לבין התחושות והמחשבות ה'צעירות' שבראשנו גורמת לנו לשתוק מתוך מחשבה שאם לא מדברים על זה, זה לא קיים.

אני חייבת להודות בפניכן שהכתיבה היא סוג של תראפיה עבורי. קל לי בדרך הזו להודות על קשיים ושינויים שעובר הגוף שלי מבלי הצורך לראות ולענות על שאלות. סוג של בריחה תגידו. נכון, אך מצד שני עשיתי צעד מלֹא לדבר כלל על תסמיני הגיל ועד לכתוב עליהם. ייתכן והשלב הבא יהיה לדבר בגלוי ולשוחח עם אחרות בפתיחות.

למרות האווירה האפרורית משהו של הפוסט אני חייבת כהרגלי לסיים בנימה אופטימית. הצוואר המקומט, העור הרפוי, גלי החום ועוד כל מני תופעות גיל שכאלה לא יעצרו בעדי מלטרוף את החיים ככל יכולתי. אז אולי אעשה דברים לאט יותר, אבל אמשיך לטייל, לעשות טרקים בנפאל, לבקר בהודו, לרקוד, לצאת ולבלות עם בן זוגי או עם חברות. להתלחשש, לרכל, לצחוק ולשמוח. ואם צריך קצת עזרה לא אתבייש לקחת אותה. החיים לא נגמרים בגיל שישים. יש בגיל הזה המון התחלות חדשות.

וכל זה כדי להסביר מדוע החלטתי להשתמש בפמארל.

שיהיו לכם חיים מרתקים.

עינת

עינת ליפשיץ שם טוב, בת 59 נשואה, אם לשתי בנות בוגרות, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי. עסקה בתחום הטיפולי במשך שנים. בשנים האחרונות כותבת ספרים, מתעדת סיפורי חיים ובלוגרית. מטיילת בעולם, בעיקר במזרח וחיה על פי האמונה שמלווה אותה, שנשים יכולות להגיע להישגים ולהגשים את עצמן בכל גיל.

כללי