בגילך? בטח, במיוחד בגילי!

נכון שיש תחושה כאילו כדור הארץ מסתובב מהר יותר מאשר פעם? הזמן רץ כמו אצן מרתון. הימים עוברים במהירות, השבועות והשנים. לא מזמן הייתי רק בת שלושים והנה אני סוגרת…

קראי עוד >>

נכון שיש תחושה כאילו כדור הארץ מסתובב מהר יותר מאשר פעם? הזמן רץ כמו אצן מרתון. הימים עוברים במהירות, השבועות והשנים. לא מזמן הייתי רק בת שלושים והנה אני סוגרת עוד מעט שישים. איך זה יכול להיות? הרי בפנים אני מרגישה בדיוק כמו שהרגשתי בגיל שלושים אבל השנים… השנים מראות אותותיהן על פניי ועל גופי וחוסר ההלימה שיש בין המראה החיצוני לתחושה הפנימית משגע אותי.

היום ביקרתי אצל דודי שהתאלמן לא מזמן. החודש ימלאו לו שמונים ותשע. גם הוא אומר שאין לו מושג למה השנים רצות כל כך מהר. לאן הן ממהרות? שמונים ותשע ועדיין הוא מרגיש הרבה יותר צעיר מהמספר הזה.

מצד אחד נלחצתי אך מאידך, התנחמתי בזה שגם בגיל המופלג הזה אפשר להישאר צעירים. בכל הפוסטים שאני כותבת אני מספרת לכן על החיוּת שבי, זו שרוצה לבלוע את החיים, לצבור חוויות, להתנסות בדברים חדשים. לפעמים אומרים לי את המילה שאני הכי שונאת בעולם. "בגילך?" נו באמת, כן, בגילי! אני רוצה לנסוע, לטייל, להכיר תרבויות לצאת עם חברות, לבלות עם בעלי ופשוט ליהנות. למה לא? האם כתוב במקום כלשהו שעד גיל כזה וכזה אפשר ליהנות ומאותו גיל חייבים להירגע?

התשובה היא לא! תראו, עברנו (ויש כאלה שעדיין עוברות) גלי חום, חוסר שינה, דכדוך, מצבי רוח משתנים ועוד כל מני כאלה, אז מה זה אומר, שצריך להיכנע לגוף המתבגר ולאלה שאומרים לך להאט את הקצב כי אנחנו כבר לא ילדות ולשבת יותר בבית מול הטלוויזיה ולנוח? אתן יודעות איפה נחים. יהיה לנו הרבה זמן לזה. כעת צריך לנצל כל יום, כל שנה. שלא יובן שאני מתכוונת להתרוצץ בטירוף כל הימים  כדי לחפש ריגושים ללא הרף. הכוונה שלי היא למשהו פנימי יותר. לתובנה שאמנם בגרנו, אבל יש עוד חיים לפנינו, והחיים האלה יכולים להיות מרגשים ומהנים. סרט טוב באמצע השבוע, הליכה עם הבעל בתל אביב העיר האהובה עלי, הצגה טובה, נסיעה לחו"ל, יציאה עם חברות, חוג מעניין שתמיד דחינו ולא לקחנו. קורס באוניברסיטה, סדנאות, מפגשים עם נשים. אפילו לעבוד בתחום שתמיד רצינו ונמנענו כי היינו נורא עסוקות בעבודה מסודרת ובגידול הילדים. יש המון אפשרויות מסביבנו, הרבה הזדמנויות שמושיטות לנו יד. אנחנו צריכות להרים את הראש ולהתבונן מסביב. אני נזכרת בשיחה שהייתה לי עם אחת המורות מבית הספר בו עבדתי. היא סבלה נורא מגלי חום. בחורף כשכולנו ישבנו מכווצות מקור כי המזגן בחדר המורים לא עבד, היא ניערה את החולצה הדקה שלבשה ויצאה החוצה להתאוורר, כי היה לה נורא נורא חם. יום אחד יצא שישבנו אצלי בחדר ודיברנו. היא אמרה לי, "עינת אני מרגישה שהחיים שלי נגמרו." "למה?" שאלתי. זה היה מאוד מוזר כי היא תמיד נראתה כל כך עליזה ושמחה. תמיד הייתה מעורבת בכל פעילות. הופתעתי. "אני מרגישה שזהו. שהגעתי לגיל שאין הרבה לפניו. אני מסתכלת קדימה ומיואשת…"

אני זוכרת שבאותו רגע נבהלתי. עדיין לא סבלתי מתופעות של גיל המעבר ולא כל כך הבנתי על מה היא מדברת. חששתי לה. אחרי כמה ימים שאלתי אותה אם היא לוקחת משהו, איזו תרופה. היא ענתה לי שכן אבל זה לא עוזר לה.

השנים עברו וגם אני התחלתי לסבול משינה מקוטעת וגלי חום נוראיים. באותו זמן נמנעתי מלקחת תרופות. החלטתי שאני מחנכת את הגוף  שלי להתמודד בלי עזרה. היום אני יודעת שטעיתי. היום אני מאמינה שאם יש אפשרות להסתייע במשהו צריך לנצל אותה. סיפרתי לכן על הכדור שאני לוקחת למרות שהיום אני כבר לא סובלת מגלי חום, אבל נהנית מהאנרגיה שהוא מכניס בי.

מה שבעצם רציתי לומר הוא, שיש לנו חיים עם ואחרי תופעות גיל המעבר. וההחלטה לחיות אותם, היא החלטה פנימית שבאה מתוך תובנה שאנחנו באמצע החיים. אמנם מבוגרות יותר אבל חכמות ואמיצות יותר. בעלות בטחון עצמי רב יותר ויודעות הרבה יותר מאשר פעם מה עושה לנו טוב ומה להניח בצד, כי זה לא חשוב ולא תורם לנו דבר.

 

חשבו על זה!

אני מאחלת לכולנו  שנפיק מהחיים את מה שמדויק ונכון לנו ונבין שלהסתייע בכדור כזה או אחר אינה חולשה.

להתראות בפוסט הבא.

עינת ליפשיץ שם טוב, בת 59 נשואה, אם לשתי בנות בוגרות, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי. עסקה בתחום הטיפולי במשך שנים. בשנים האחרונות כותבת ספרים, מתעדת סיפורי חיים ובלוגרית. מטיילת בעולם, בעיקר במזרח וחיה על פי האמונה שמלווה אותה, שנשים יכולות להגיע להישגים ולהגשים את עצמן בכל גיל.

כללי