איך זה שאני אוכלת פחות ובכל זאת לא מצליחה להוריד במשקל?

בשבוע שעבר היינו בחתונה של בת של חברה טובה שלנו. התיישבנו בשולחן שהוקצה עבורנו ליד עוד כמה זוגות חברים. במרכז השולחן הונחו כבר הסלטים, הלחמניות ועוד מני מנות מפתות. אני…

קראי עוד >>

בשבוע שעבר היינו בחתונה של בת של חברה טובה שלנו. התיישבנו בשולחן שהוקצה עבורנו ליד עוד כמה זוגות חברים. במרכז השולחן הונחו כבר הסלטים, הלחמניות ועוד מני מנות מפתות.

אני הושטתי את ידי וחטפתי את אחת הלחמניות העגולות שהונחו בסלסילה מכוסה במפית. התחלתי לנגב את החומוס תוך שאני מוסיפה לצלחתי מהסלטים האחרים. הייתי נורא רעבה כי הגענו באיחור ולא הספקתי לטעום מהדוכנים לפני הכניסה לאולם.

מנת הביניים הגיעה ואחריה המנה העיקרית. כאשר השבעתי מעט את תאבוני, התפניתי להסתכל סביבי. לידי ישבה מישהי שלא התראינו מזה זמן מה. כשהסתכלתי לכיוונה נוכחתי שהצלחת שלה ריקה ונקיה.

"מה קורה?" שאלתי מופתעת, "למה את לא אוכלת?"

"אני לא רעבה," ענתה ואני הרגשתי שהיא לא אומרת לי את האמת.

"הכול בסדר?" שאלתי בדאגה.

היא הנהנה ולגמה מהמים שמזגה לעצמה.

"מה קורה?" שאלתי שוב. כזו אני, לא מרפה, חפרנית מקצועית.

"אני מתה מרעב." אמרה פתאום.

"אז תאכלי, מה הבעיה?"

היא נאנחה ואז אמרה שכבר כמה זמן היא בדיאטה וגְרם היא לא מורידה. "אני מיואשת לגמרי," סיכמה.

כשהפניתי את מבטי אליה ראיתי שהיא לבושה בבגד רחב שמסתיר בטן די מפותחת.

"איזו דיאטה את עושה?" התעניינתי.

"איזו לא?"

ואז התפתחה ביננו שיחה נשית שגרתית על שמירת משקל, תזונה , מתכונים וכו'. ככל שהעמקנו בשיחה הבנתי אותה יותר ויותר. גם אני שמשקל גופי סביר בהחלט ויש אומרים שאני אפילו רזה, מנסה לשמור על משקל רצוי. לעתים אני עולה בקילו או שניים ובשביל להוריד אותם ולחזור למשקל אליו אני רגילה, אני ממש פוצחת בצום. פעם, לפני שנים לא הייתה בעיה בכלל. ברגע שהחלטתי שאני רוצה להשיל ממשקלי קילו או יותר, לא הייתה לי שום בעיה. הקילו היה יורד במהירות. היום זה לא כך. גם אם אצמצם בתזונה מאוד, עדיין יתעקשו הקילוגרמים המיותרים לקשט את גופי.

"אני כל כך מבינה אותך…"

"באמת? אבל את רזה…"

"פעם הייתי יותר רזה."

"אין לי מושג מה לעשות," אמרה בייאוש, "אני ממש שונאת את הגוף שלי. לא בא לי לקנות בגדים כי כל פעם כשאני מודדת אני רואה את הבטן הענקית הזו ואז אני שונאת את עצמי יותר."

"את עושה ספורט?"

"עשיתי קצת אבל אין לי אנרגיות. אין לי מצב רוח. המשקל הזה ממש משפיע עלי…"

"תקשיבי, לפני כמה זמן התוודעתי לתוסף תזונה של חברת פמארל. נדמה לי שחברה המליצה לי עליו, אני כבר לא זוכרת. בכל אופן, היא הציעה לי להשתמש בו. אמרתי לה שאני נמנעת מלהשתמש בתוספים למיניהם ומעדיפה לא לקחת כלום. כדי לקצר את הסיפור, בסוף היא שכנעה אותי והתחלתי לקחת פעמיים ביום כמוסה."

"ו…?"

"האמת? אני מרגישה שינוי."

"במה? ואיך זה קשור לעודף המשקל שלי?"

"לא  יודעת, אני רק יודעת שאני עם יותר אנרגיות, אני מתאמנת פעמיים בשבוע באופן קבוע ואיכשהו מצליחה לשמור על המשקל שאני רוצה."

"זאת אומרת שאני אקח את הכמוסות, אמשיך לאכול וארזה?"

"לא! זה אומר שאת צריכה לסגור את הפה, להתמלא באנרגיות, ולהתחיל להזיז את הגוף שלך."

"ומה עם המשקל?"

"תראי, את יודעת שהכול בראש. אני מאמינה שברגע שיהיו לך יותר אנרגיות ומצב הרוח שלך ישתנה, תהיה לך מוטיבציה להקפיד יותר על מה שאת מכניסה לפה."

היא הסתכלה עלי כמה שניות ואז אמרה, "אני מוכנה לנסות. יאללה אני אלך על זה."

תוך כדי כך היא הושיטה את ידה ללחמניה ורגע לפני שהתחילה לנגב את החומוס תפסתי בידה והפניתי אותה לכיוון הסלטים. היא חייכה ונראה לי שהדברים השפיעו עליה לטובה.

מעניין איך תראה בחתונה של הבת שלי בעוד כמה חודשים.

 

בתיאבון,

 

עינת

 

עינת ליפשיץ שם טוב, בת 59 נשואה, אם לשתי בנות בוגרות, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי. עסקה בתחום הטיפולי במשך שנים. בשנים האחרונות כותבת ספרים, מתעדת סיפורי חיים ובלוגרית. מטיילת בעולם, בעיקר במזרח וחיה על פי האמונה שמלווה אותה, שנשים יכולות להגיע להישגים ולהגשים את עצמן בכל גיל.

כללי